חגורה

מוצאי שבת. זמן מחניק ומעיק. זה לא נסיבתי או נקודתי, אלא קיומי. מצהרי יום שבת עד לצהרי יום ראשון, טבעת החנק על נפשי הולכת ומתהדקת.

כבר שנים שזה כך והפעם (גם הפעם) הזמן פוגש אותי בדרכים. מבית החוצה, נשיקה לשלום, נשימה עמוקה ותחנה. אולם הנוסעים, כרטיס, מעבר והמתנה. רכבת, תנועה. אותה שעה, אותו קרון, אותו מושב. הרגלים זניחים שדבקו בי לאורך השנים. מעט יציבות בתנועה – גם זה משהו.

ואז תחנה. שוב נשימה שמנסה להיות עמוקה, אבל נתקעת באמצע ובין רגע, פניי מתחלפות. לכל תחנה יש פנים. תחנה אחרת ואני אחרת. אט, אט מתרגלת לעצמי ועדיין הנשימות קצרות, חלקיות.

זרימה בנתיב מוכר. רכבת, רציף, דלת מסתובבת, יציאה. משם, לתחנה הבאה. כמעט תמיד מספיקה. עלייה, ישיבה. שקט.

רק שיהיה שקט.

בלי זה המהפך לא יושלם ואיוותר כלואה בשער בין העולמות. חייבת להסתגל.

פשוט חייבת.

הלוואי והיו מכבים גם את האורות.

מחשבות שהתפזרו בדרך שבות מעצמן והופכות מעשיות. המחר הופך לעכשיו והתודעה מחליפה דף ליום ראשון. ברגע, כולי רשימות, תזכורות והבטחות קטנות. ארגון, סדר – זהו השלב הסופי, המכריע, לפני שהמהפך יושלם. רק שלא יפריעו לי עכשיו.

עולים נוסעים. ביניהם, גם זוג אחד, גבר ואישה.

אין בי סקרנות. לא שואלת מי? מאיפה? לאן?

הם נראים מרופטים. אוף נו, רק שלא יצעקו, לא ידברו ו…שלא יתקרבו אליי.  אין בי סבלנות. עיניי מופנות רק פנימה כדי להשלים את פולחן המעבר. אין בי מקום לאף אחד ולשום דבר נוסף.

הם מדברים רק ביניהם ולא אתי. תודה לאל.

דווקא לא צועקים.

אני רחוקה. שנות אור רחוקה.

מגניבה מבט. בהיסח דעת המבט מתרומם ומתיישר. מביטה ישירות.

עייפים, הם פשוט נראים עייפים. יש לנו משהו במשותף.

היא מדברת. אני לא מקשיבה, אבל הצלילים מצליחים למצוא בי סדק וחודרים.

היא מספרת בגאווה על המחמאה שקיבלה היום: "מישהו נכנס לשירותים כשעבדתי ואמר שתמיד מריח שם מניקיון", אמרה והוסיפה: "בקבוק אקונומיקה שלם שפכתי שם".

בתגובה לא רצונית אני מתאמצת לשאוף את האוויר סביבי ובוחנת האם הריח דבק. לא, לא מיני בשמים, אבל גם לא אקונומיקה.

הוא מחייך לעברה. בעצם, אני לא בטוחה. לרגע נדמה ששפתיו מתעקלות לעבר חיוך, אבל העיניים לא משתפות פעולה; יש בהן מבט אחר. אולי עלבון? זה לא מוחלט.

הוא עונה לה. אומר שגם הוא עושה אותו דבר כשהוא מנקה.

הסדק בי מתרחב.

מתבוננת, מקשיבה.

לרגע, משהו לא ברור לי. לא מבינה למה השפתיים התקשו להפיק חיוך; לא מבינה מאיפה נובע העלבון ומה מקור ההתעקשות על ניקוי השירותים?

אבל הרגע חולף ואני מבינה.

אלו הם חייו ויש להם משמעות. אפילו אני רואה. התנועה, המועקה –הם מעכבים, לא מעוורים.

הגאווה מקרבת אותי אליו ואני מעמיקה את מבטי.

המבט משתנה מהפנים החוצה. מתחילה להבחין בפרטים.

מולי יושב גבר. נדמה לי שהוא בשנות הארבעים לחייו, אבל אולי אני טועה. רק יודעת שהוא נראה מבוגר מכפי גילו. תווי פניו עגולים, רכים. פניו מעוטרות בזיפים. נדמה לי שהזיפים אינם מבחירה ואני כמעט בטוחה שזו גם לא עצלות או הזנחה, אלא תוצאה טבעית של שהות ארוכה מחוץ לבית.

מראהו כבד. הוא לא ענק, אבל עם משקל עודף ניכר. בגדיו פשוטים: מכנסיים, חולצה נקייה התחובה בתוכם ו..מה זה?

אז זה קורה. אני מבחינה בפרט נוסף, הפרט החיוני החסר שמארגן לי את כל הפרטים לכדי תמונה אחת ברורה.

באמצע הגוף בין החולצה למכנסיים יש חגורה.

מבטי נותר ממוקד בחגורה הזו. היא ישנה ועוד רגע תתפרק – החור כבר שחוק משימוש. זו חגורה זולה וכשהיא נשחקת היא פשוט נקרעת. הוא צריך חגורה חדשה.

אבל האיש היושב מולי לא שקל לוותר עליה, ועד שלא תיקרע הוא בוודאי לא יקנה חדשה.

חולצתו תחובה היטב בתוך מכנסיו העומדות להתפקע והוא יושב זקוף במקומו כאילו לבש בגדים אחרים, כאילו המחמאה על האקונומיקה נאמרה גם לו, כאילו הייתה זו מחמאה על משהו אחר.

דמעות נקוות בצידי עיניי.

משהו בתוכי נזעק לעברו, אבל אין לי מה לומר.

אני שותקת.

השבת נגמרה ויום ראשון הגיע.

המבדיל בין קודש לחול.

לקראת 2012-מחשבות על סף

1.

עוד רגע ממש מסתיימת לה שנת 2011 ומאחורי הפינה כבר עומדת, ממתינה בסבלנות, שנת 2012. הרבה דיברו עליה, ניסו לתהות על קנקנה, אבל רק היא לבדה יודעת מה בתוכה. עוד כמה שעות יגיע זמנה וגם אנו נדע.

לעת עתה, כל מה שניתן זה לעמוד על הסף, להיטיב את האחיזה ולהמתין לזינוק אל עבר הלא נודע, אשר בוא יבוא.  

בין סוף להתחלה תמיד יש סף. למצב כזה, של עמידה על הסף יש אפילו שם – סיפיות. ההתמודדות עם מצב סיפי משתנה מאדם אחד למשנהו והיא אף פעם אינה פשוטה או מובנת מאליה. אחרי הכול, מדובר בעמידה על הקצה – קצה ההבנה, קצה הידיעה, קצה הרגש המוכר, קצה השליטה…קצה האני.

ברגע זה של חוסר ודאות ואובדן שליטה, מונחת בידינו הבחירה: האם להיאחז בכל כוחנו בקיים, במוכר, בידוע או להרפות את האחיזה ולהתמסר לשינוי אשר תוצאותיו אינן ידועות?

שנת 2011 הייתה שנה סיפית. זו הייתה שנה מלאת זעזועים ותהפוכות, שהבהירה לנו שהקיים כבר לא עובד, אבל לא הצליחה לתת מענה לשאלה, אז מה כן?

בינתיים, עד שהשינוי יושלם, כולנו חיים על הקצה ורגלינו צועדות על הסף; אין מקום בטוח ואין שלווה. האדמה רועדת (תרתי משמע) ולא ברור מה יפרוץ מתוכה.

גם אני נמצאת שם…כאן. עומדת בין מה שהיה לבין מה שיהיה.

האמת המרה היא, שאין דרך לעקוף את הפחד מחוסר הוודאות, ושגורל אינו מתעצב רק דרך מחשבה והחלטה, אלא גם (ובעיקר) דרך תנועה, ניסיון והקשבה לאמת הנלחשת מהלב.

אני כל כך רוצה לדעת מה יקרה כדי לבחור נכון, אולם יודעת, כי לנסות ולראות מעבר לסף את הדרך הבאה לקראתי, זו אשליה מסוכנת. ועדיין, אני נותרת עם הפחד מטעות, מפספוס, אשר מושרש כל כך עמוק בתוכי, עד שכל מה שאני מצליחה לחלץ מתוכי זו צעקה.

בחוץ, יש אנשים המאמינים ביכולתם להתנבא ולראות מעבר לסף. להאמין להם, בעיניי, זו גם אשליה והיא מסוכנת באותה מידה, אם לא יותר. זה ממש לא משנה אם הדוברים הם אסטרולוגים, נומרולוגים, רבנים, כוהני שבט המאיה, היסטוריונים, פרשנים פוליטיים, כלכלנים, מטאורולוגים, או כל מישהו אחר שמצא קהל ומיקרופון פנוי. כך או כך, היומרנות הופכת אותם לנביאי שקר. אם נתן בדבריהם אמון, אנו עשויים לחטוא בחטא הגאווה ולבגוד בזכות הבחירה החופשית שניתנה לנו כבני אדם.

אני נמצאת כעת על הקצה, מפנה את מבטי לאחור אל המרחב ממנו אני באה. המבט מהקצה עוזר לתמונה להתחדד והיא פתאום ברורה לי. כל מה שאני רואה זה לנגד עיניי זה מרחב שטוף בריקנות וחוסר דמיון. עכשיו, בעודי עומדת על הקצה ומנסה לבחור את נקודת הזינוק שלי לעתיד, אני מבינה, כי הבחירה נמצאת ביחס בין המרחב ההוא ובין הקצה הזה.

2.

אני נזכרת עכשיו בראשית הקיץ האחרון. יום אחד הבחנתי בכתובת גרפיטי שרוססה על בניין אחד בשדרות רוטשילד:  "אנחנו לא מאמינים לכם" היה כתוב שם. כשהאוהלים קופלו, גם הכתובת נמחקה, אבל בעיניי, זו האמת הכי מזוקקת על מה שקורה לנו.

עם כל הניסיונות לצקת תוכן ממשי לצעקה האזרחית שהושמעה בקיץ האחרון, בעיניי, אנחנו עדיין נמצאים כמה צעדים מאחור – בעיכול ועיבוד תחושת הריקנות הנובעת ממשבר אמון כל כך עמוק ומתמשך בינינו לבין כל מה שהאמנו בו. הצורך העכשווי, עם בוא החורף, להיעמד על הרגליים האחוריות כאזרחים ולהיאבק לא לשינוי, אלא להגנה על המעט שחשבנו שיש (כמו חופש ביטוי, שלטון החוק וזכויות נשים) פוגש את אותו ריק קיים ומעצים אותו עד שאט אט הוא הופך אצל חלקנו לייאוש גדול מאי פעם, ואצל היתר לזעם אשר לא יודע גבולות.

ניתן אולי היה לתעל את הריקנות הזו לטובת מציאת משמעות חדשה, אבל כאן נראה כי גבולות השפה מאוד מצומצמים וכי הדמיון הוא מאתנו והלאה.

כך למשל, אנו רואים במאבק ההגנה על הדמוקרטיה. אני מודה, ככל שעובר הזמן, אני מתקשה להבין מדוע להגן כל כך על שלטון, שהדבר הטוב המרכזי שניתן לומר עליו, זה שהוא יותר טוב מדיקטטורה. מאז ומעולם, דמוקרטיה הוגדרה כמשטר הגרוע פחות בין משטרים גרועים; זה לא הופך אותה למשהו טוב, אלא למשהו טוב בינתיים, באופן יחסי.

האם הפכנו עד כדי כך שמרנים, קהי חושים ועצלנים שהפסקנו להאמין שיש משהו יותר טוב בחוץ? שיש איזשהו משטר אשר לא שם במרכז את אלוהים, את האצולה או העם, אלא פשוט את האדם?

הגישה היחסית הזו, לפיה יש להותיר דברים על כנם רק כי קיים משהו גרוע יותר, מאפיינת את כל השיח. כל ביקורת המושמעת במרחב הציבורי כלפי כל סוגיה, החל מקפיטליזם, דרך מדיניות הממשלה בשטחים ועד המדיניות כלפי עובדים זרים, נתקלת באותו מענה: יכול להיות גרוע יותר.

האמת היא שכן, יכול להיות תמיד יותר גרוע, אבל גם יכול להיות יותר טוב. הבעיה היא שבמקום להאמין בטוב ולחתור לעברו, התמכרנו לאזור הנוחות והותרנו ואקום במרחב הציבורי – ואקום שהתמלא בגרסאות חדשות לרעיונות ישנים ואיומים.

כך, מעגל היחסיות הפך למנגנון הרס עצמי.

היחסיות הזו הורסת את האמונה בטוב. היא מכניסה למערכת השיקולים שלנו, שאלות מיותרות שרק מבלבלות אותנו. הרי כאשר, לדוגמא, אני טועמת מאכל חדש, אינני אמורה לשאול את עצמי – האם זה טעים לי באופן יחסי למשהו שאינני אוהבת, אלא האם זה טעים לי? נקודה.

באוכל, זה עוד נסבל – אפילו קצת מצחיק. אבל תנסו לבנות מדינה לפי הגישה הזו, לעצב חברה, לבנות חיים…ותגיעו למקום בו אנו עומדים – לקצה.

3.

אני מחזירה את מבטי מהמרחב, אל מעבר לקצה, משעינה גופי קדימה ומתפתה בכל זאת לנסות ולראות מעבר. כלום.

אני יודעת שלא אוכל להמשיך ולעמוד כאן עוד זמן רב; ככל שבמרחב יש פחות דברים שברצוני להגן עליהם, האחיזה מתרופפת. עוד רגע אאזור אומץ ואקח צעד קדימה, או שהרוח מאחוריי פשוט תדחוף אותי. כך או כך, עמידה במקום אינה אפשרות קיימת.

מה אפגוש בדרך? האם אגיע בשלום לצד השני? ואם כן, מה אמצא שם? אין לי תשובה על אף אחת מהשאלות. כל אשר אוכל לומר הוא, שאני לא רוצה למצוא שם את ממלכת האלוהים; לא רוצה חברה "מתוקנת וצודקת" ( מה שזה לא אומר) עמוסת אידיאולוגיות; לא רוצה סדר מופתי; לא רוצה אוטופיה סוציאליסטית, דמוקרטיה ליברלית או כל משטר נוסף שכבר הספיק להיכשל; לא רוצה מנהיג גואל ומושיע; לא רוצה גן עדן ובטח שלא גיהנום.

כל מה שאני רוצה, מקווה ומבקשת למצוא, זו אמת צנועה, שנדמית פשוטה אך טומנת בחובה את כל מה ששווה לחיות למענו…אמת, חופש, אהבה ויופי.

כל אשר אני מבקשת אלו שמיים בהירים ופני אדם. זה הכול. בשביל זה, אחצה את הסף. בשביל זה, אצעד בדרך עד סופה.

1,2,3 זוז!

שיעורים באהבת אמת שלמדנו בגן- חלק ב'

אחרי שבפוסט הקודם תיארתי מודלים לאהבת אמת וזוגיות בהם הנשים נזקקות, הגברים מושיעים והאהבה נרקמת באופן שיכול להתדרדר בקלות למדור הפליליים, הפעם אתקדם ואתאר מודלים קצת יותר נאורים. בכל זאת, מגיעה לנו אהבה טובה ולא נעצור עד שנמצא אותה. החזיקו חזק, היא עומדת בשער:

מודל הנסיכה והצפרדעהדרך לאהבת אמת רצופה שיטוט בטריטוריות לא מוכרות, נישוק צפרדעים, לחץ, חיבור עמוק לתחושות הבטן והרבה הפתעות.

למי מומלץ: נשים שרוצות לקחת את גורלן בידן, להתנסות, ולצאת מהקופסה בכל הנוגע לבחירת בן זוג, ולגברים שיודעים לכוון גבוה ומנשקים רק בהסכמה.

מה ניתן ללמוד מזה: כן, כן אל תסתכלו בקנקן וכל זה. אבל לא הכול ורוד כאן, כי הנסיכה והצפרדע הם גם מודל לבני זוג המתאהבים בפוטנציאל במקום באדם עצמו.

הנסיכה מסכימה לנשק את הצפרדע רק כי היא מאמינה שחבוי בו נסיך, ואילו הצפרדע מחזר אחר נסיכה כי הוא מאמין שהיא תצליח לחלץ את הנסיך החבוי בו. כל אחד מהם מנסה לכפות על המציאות את רצונו ואף אחד מהם לא מביט בה נכוחה  ומקבל אותה כהווייתה. מעשיהם, יותר משהם מעידים על נכונות להרפות מרשימת המכולת שכתבו לעצמם בראש בכל הנוגע לזוגיות האידיאלית ובן/ת הזוג האידיאליים, מעידים בעיקר, על המרחק הרב שכל אחד מהם מוכן ללכת רק בשביל להגשים פנטזיה.  

לפעמים, כפי שקרה בסוף הסיפור הזה, הפוטנציאל מתממש. ברוב המקרים הסוף הטוב הוא אשליה. זאת משום, שלכל שבת יש מוצאי שבת ולכל קסם יש תאריך תפוגה. בסוף היום כל אחד מבני הזוג צריך לחיות עם עצמו ואחד עם השנייה. הצפרדע לא יכול להעמיד פני נסיך כל חייו כי, מה לעשות, הוא צפרדע ולא נסיך; ואילו הנסיכה, שמחפשת בן זוג מושלם, צריכה להשלים  עם העובדה, שכל עוד בחרה להתחתן עם בן אדם ולא עם אלוהים, אין דבר כזה.   

שורה תחתונה: הבסיס לזוגיות טובה ובריאה הוא בראש ובראשונה קבלה עצמית, פתיחות רגשית ואהבת הקיים. כמו כן, זכרו: לצאת לעולם, להתנסות ולתת לבן הזוג הפוטנציאלי סיכוי אמיתי זה טוב, נכון וראוי, אבל בלי מעט הגיון בריא וחיבור עומק לרצונות ולרגשות שלכם זה יכול להיות ממש מבלבל. זאת משום, שאם תתעכבו ליד כל צפרדע בציפייה שתהפוך לנסיך, אל תתפלאו אם בסוף, במקום להתחתן עם נסיך, תהפכו לצפרדע בעצמכם.

מודל סינדרלההדרך לאהבת אמת רצופה אמונה בלתי מתפשרת באהבה, קבלה עצמית, סבלנות, התמדה, מחשבה יצירתית, סטייליסטית צמודה ברגעי מפתח, חיות מדברות וזוג נעליים אחד מוצלח במיוחד.

למי מומלץ: מלבד עניין האב הנפקד, האם החורגת המרשעת וההשפלות, זהו מודל מומלץ לכולם. מודל סינדרלה נועד לכל אלו המאמינים שיש שם בחוץ אהבה מתאימה וטובה המחכה רק להם ושהם ראויים לה; לכל אלו המוכנים להעז, לבקש עזרה ולהסתכן בכישלון כדי למצוא אותה, ולכל מי שמסרב להתפשר על פחות.  

מה ניתן ללמוד מזה: שווה להחזיק דלעת שלמה במזווה, כמו גם חיות משק. מי יודע מתי יעשה בהן שימוש.

מלבד זאת, בעיניי, סיפור סינדרלה הוא לא סיפור על המעבר מעוני לעושר או על גבר מושיע ונערה במצוקה, אלא סיפור על נעל והדרך בה היא משפיעה על גורלות אם רק מעיזים ונותנים לה.

נעל היא מטאפורה להתאמה מושלמת. זאת משום, שבניגוד לפריטי לבוש אחרים, היא חפץ אשר על מנת להתהלך בו לאורך זמן, יש צורך בהתאמה מושלמת; אחרת זה פשוט כואב. הדבר נכון גם לזוגיות, בה הניסיון להידחק ולהישאר במסגרת שלא הולמת את מידותיכם גורם סבל גדול…כבר עדיף להתהלך יחפים.

הזוגיות המתאימה ובן/בת הזוג המתאימים לנו הם לא בהכרח אלו שדמיינו בראש, אלא מי שאיתם פשוט טוב לנו, וכולנו יודעים שכאשר נעליים מתאימות זה כל כך נוח, נעים וטבעי עד שהן הופכות להיות בלתי מורגשות…הן כבר חלק מאיתנו. האם זו לא המשמעות גם של זוגיות טובה?

בסיפור סינדרלה, כדי לפגוש את הנסיך, נעלה סינדרלה את העצמי הזוהר והחגיגי ביותר שלה, כחלק ממחול החיזור – נעל הזכוכית.

שובל של עצמה, נעל אחת, היא גם השאירה מאחור כשעזבה בחופזה (כן, נו, גם כשזה טוב…ובעיקר כשזה טוב, אפשר להיבהל ולברוח ברגע האמת)

הנסיך מצידו לא אמר נואש ונעזר בנעל כדי למצוא את "האחת" שלו. כלומר, הוא נתן להתאמה להוביל אותו ולא לפנטזיה שיש לו בראש על מראה ואופייה של אותה אישה בליל הנשף.

כאשר נעל הנסיך לסינדרלה את הנעל, היא חזרה להיות שוב היפיפייה מהנשף, כשם שאנו הכי יפים כאשר אוהבים אותנו בזכות מי שאנחנו.

סוף הסיפור הזה כבר ידוע – "והם חיו באושר ועושר עד עצם היום הזה".

שורה תחתונה:  כשזה מתאים זה מתאים.

"באושר ועושר עד היום הזה/ סוגרים את הספר והילד מרוצה/ באושר ועושר עד היום הזה/ סוגרים את הספר ואת נשארת עם זה." (באושר ועושר/ אתי אנקרי)

שיעורים באהבת אמת שלמדנו בגן -חלק א'

מפגש מקרי שהיה לשירה נוי גור בזמן האחרון עם כמה אגדות ילדים, גילה לה שדווקא שם, בינות הנסיכים והנסיכות, היער המכושף, הפיות והקוסמים נמצאות העצות והאזהרות הכי חשובות שאנו זקוקים להן כדי למצוא אהבת אמת. אז הנה לפניכם, המדריך המלא למציאת אהבת אמת כפי שלימדו אותנו בגן. מוגש כשירות לציבור.  

המעבר בין הילדות לבגרות מורכב, מסובך ומבלבל עבור כולנו. ההתבוננות המתפעלת מוחלפת במחשבה וניסיון, הקסמים מומרים במעשים, והחלומות בהקיץ ביצירה ממשית.

לכאורה, נדמה שעל מנת לצלוח בשלום את המעבר בין העולמות, יש לנער מעלינו את אבק הפיות מילדותנו ופשוט לעשות.

אבל המציאות מעט יותר מורכבת מזה. זאת משום שהמעבר בין הילדות לבגרות מתרחש רק בתוכנו אבל לא בעולם שבחוץ; הוא נותר כשהיה וממשיך להכיל בו זמנית את כל מה שהיה דרוש לנו כדי לחלום ולחוות ניסים כילדים, ואת מה שאנו צריכים כדי לחשוב, ליצור ולפעול כמבוגרים.  

קחו למשל את האהבה. היא קיימת בילדותנו וכאשר אנו מתבגרים אנו עדיין חפצים בה. אבל, כמבוגרים, אנו מבינים כי אהבת אמת היא משהו המנוגד לכל היגיון פשוט. הרי למצוא אהבה זו מקריות ממוזלת במיוחד, אז שאהבה זו תהיה גם הדדית וגם מתאימה וגם תגרום לנו אושר? מה הסיכויים שזה יקרה? אפסיים..ובכל זאת, זה קורה, כל הזמן. אם זה לא נס, אם זה לא קסם, אני לא יודעת מה כן.

אבל אנחנו לא נוטים להתייחס אל האהבה כקסם ומנסים למצוא לה הסברים. אנו נעזרים בספרי עצות, מאמנים אישיים, פסיכולוגים, מיסטיקנים, רבנים, חברים, הורים, אינטואיציה והשד יודע מה ומי עוד, כדי למצוא אותה. ועדיין, יש אנשים שיעשו הכול כדי למצוא את האהבה ולא ימצאו ואילו אחרים, לא ינקפו אצבע והיא תופיע בחייהם. יתרה מכך, אין שום ערובה להמשכה, שכן גם אם נעשה כל מה שצריך כדי לשמור על האהבה, היא עדיין עשויה להתעופף מהחלון. למה? ככה. כי זה קצת קסם.  

כילדים אנו מקבלים עובדה זו ללא עוררין, אבל כמבוגרים –הרבה פחות. כמבוגרים, אנו מתקשים לשלב בין הצורך שלנו לפעול ולעזור לקסם להתרחש לבין ההבנה כי לא הכול בידינו וכי אחד מהאתגרים המשמעותיים ביותר בחיינו הבוגרים הוא דווקא להרפות ולהתמסר למה שמעבר ליכולתנו, לידיעתנו והבנתנו.  

כאן נכנסות להן גם אגדות הילדים. ייחודן בכך שהן רואות בקסם חלק בלתי נפרד מהעולם, אבל בו זמנית מצביעות על הסכנות הגלומות בהופעתו בחייו של אדם בוגר שמזהה בו משהו זר לעולמו.

אז הנה לפניכם שני המודלים הראשונים לאהבת אמת וזוגיות לפי אגדות הילדים מהאיום ונורא עד לנפלא, בתקווה שיעזרו לכם (ולי) למצוא את האיזון בין חלום על אהבה לחיים של אהבה. 

בפוסט הבא, שיעלה ביום ראשון, יפורטו שני המודלים הבאים.

מודל שלגיה –  הדרך לאהבת אמת רצופה משפחה מטורללת עם נטיות רצחניות, עבודה כעוזרת בית (לשבעה גמדים), חיבה בלתי נשלטת לאוכל מקולקל וחוסר יכולת מוחלט ללמוד מטעויות. 

למי מומלץ: האמת, לאף אחד. אבל אם כבר, אז אך ורק לנשים שלא מאמינות בעצמן ופוחדות להיות לבד ולגברים שמתאהבים בפנטזיות ויודעים איך לבצע היימליך.  

כן, אני יודעת, אין דבר כזה יחסים מושלמים, אבל יש גבול לכל תעלול. האם אישה חסרת כישורי חיים בסיסיים שעסוקה כל העת רק בריצוי הסביבה, חמות מטורפת שאי אפשר לבנות עליה לבייביסיטר אפילו בטעות ובעל שהתאהב באישה כשחשב שהיא מתה זה המתכון לחיי זוגיות מאושרים ובריאים?    

מה ניתן ללמוד מזה: ראשית, ממשפחה אי אפשר לברוח. שנית, אל האהבה לא שכח אותך גם אם את תלותית, חסרת כישורים ונושאת על גבך שק של בעיות. אבל אליה וקוץ בה, כי גבר חזק ומגן זה אולי נחמד בפנטזיה אבל ביתר הזמן זה יכול להיות מאוד מאוד מסוכן.

כדי לשמר מערכת יחסים כזו לאורך זמן, את תיאלצי להישאר חלשה ותלותית בקשר כדי שהוא לא יחוש מאוים. זהו קשר לא שוויוני בעליל, נעדר אינטימיות וחברות אמת, אשר מתקיים בו בלבול עמוק בין הערצה לאהבה.

שורה תחתונה: מגיע לכם משהו יותר טוב מזה. אם אתם מזהים עצמכם במודל וחצי קופידון פגעו בכם –עשו אחורה פנה, כי לפעמים באמת עדיף להיות לבד (ורצוי בטיפול).

מודל היפיפייה הנרדמתהדרך לאהבת אמת רצופה שינה עמוקה, שתי ידיים שמאליות, הורים מגוננים יתר על המידה, מסע גבורה הרואי, קנאה ועין הרע.

למי מומלץ: לכל מי שנכוותה פעם אחת בחייה ומאז נמנעת מלהתנסות ובמקום מעדיפה לרקום חלומות על הגבר שיכנס כבמטה קסם לחייה ויגאל אותה מבדידותה, כמו גם לגברים המכורים להצלת נערות במצוקה.  

מה ניתן ללמוד מזה: עבודות יד יכולות להרוג והרבה שעות שינה באמת טובות לעור הפנים ומשאירות אותך צעירה. מלבד זאת, הסיפור הזה הוא באמת ההוכחה הניצחת לכך שכשגבר רוצה, הוא גורם לזה לקרות.

כל מי שמייחלת לגבר שיגיח לחייה ולא יספק לה ולו רגע של חוסר ביטחון לגבי רגשותיו כלפיה וכוונותיו ביחס לקשר, זה ככל הנראה הסיפור בשבילה. עם זאת, צריך לזכור שעל כל אנומליה בדמות בן הזוג המושלם, יש לפחות מאה גברים מאוהבים באהבה,במקרה הטוב, ומאוהבים בעצמם, במקרה הגרוע יותר. אצלם החיזור אחרייך ממש לא קשור אלייך– הם פשוט מכורים לריגוש ואת מהווה את הפרס.

 מצד שני, היפיפייה הנרדמת נענתה לחיזורי הנסיך, כך שעל פניו נראה כי מצא מין את מינו. אבל אולי לא כך הדבר. יתכן וההסכמה נבעה מתוך ההרגל לרצות והזיכרון המר מרגע אחד של מרד ועצמאות עליו שילמה הנסיכה ביוקר.

שורה תחתונה:  עצמאות, התמודדות עם אכזבות וכישלונות זה לא תענוג לאף אחד. אבל היעדר מחשבה עצמאית, וויתור על זכות הבחירה לטובת איזה תחליף אב שממשיך לקרוא לך "יפיפייה" במקום לשאול לשמך הפרטי זו אלטרנטיבה הרבה יותר גרועה.

בחלק השני של הפוסט עוד ידובר ויסופר על שני מודלים נוספים –  'הנסיכה והצפרדע' ו'סינדרלה'. אל תאבדו תקווה, יש אהבת אמת בסוף.

מחאת האוהלים: צעקת הדור המבולבל

הדור שלי, החבוט והמרוט, ידע להציע לפני קרוב לשש עשרה שנים, דמעות. זה היה אחרי רצח ראש הממשלה דאז, יצחק רבין ז"ל. דמעות היו הדבר היחיד שיכולנו להציע אז, כי היינו ילדים וילדות, נערים ונערות. בשנים שחלפו ניסינו כמיטב יכולתנו לחיות את חיינו ובדרך הפכנו לשק החבטות של כולם. אתם יודעים, אף אחד לא אוהב בכיינים.

אנחנו, ילדים טובים ישראל, לא התעמתנו עם אף אחד ובמקום, שתקנו. האילמות חידדה לנו את שאר החושים ואנחנו ראינו, הקשבנו, הרחנו ונגענו. לא החמצנו דבר. היינו פה, חווינו. רק לא דיברנו. כל מילה איבדה שייכות ומשמעות והתבלבלה לנו בדרך. אנחנו הדור המבולבל.

בהיעדר מילה משלנו, ברחנו לשפות אחרות. הפכנו ציניים, אימצנו תיאוריות ניו אייג'יות, חזרנו לדת, התמכרנו לעולם של כסף ומספרים וכשכבר חשבנו על שינוי, עשינו זאת, בדומה להורינו, דרך ציטוטים של מרקס ולבישת טי שרט של צ'ה גווארה. בדרך עבדנו, טיילנו, חלמנו לרגע ואז חטפנו סטירת לחי מצלצלת ולאט לאט התחלנו לשקוע.

שקענו ביום יום, בבועות מסוגים שונים ובאימוץ רעיונות וטרנדיים זרים בצורה אובססיבית רק כדי שאולי נמצא לעצמנו סוף סוף את המילה שלנו. המילה שתגרום לנו לחוש שייכים ותחזיר לנו את קולנו. אבל כלום לא עזר וכל המסכות שעטינו על עצמנו לא שחררו אותנו מתחושת חוסר התוחלת (לפחות לא ליותר מכמה רגעים).

אז התחלנו כבר להשלים עם העובדה שאולי ככה זה. אולי זה כל מה שיש לחיים להציע ושאחרי שמפריחים שממה ומקימים מדינה, כל מה שנותר לעשות זה לשחות עם הזרם…כמו דג מת.

כן, ויתרנו. אבל גם שם נכשלנו כי השתיקה שלנו גרמה לכל היתר לפרש את שתיקתנו כהסכמה והמצב רק הלך והחמיר. הזרות, חוסר השייכות והאילמות רק העמיקו, התרחבו והשתלטו על כל אפיקי חיינו.

עכשיו קרה משהו. כמה אנשים, חצי במקרה, שברו את קשר השתיקה הזה והתירו מבלי משים את הדבר שחסם את קולנו. בעבר כבר היו ניסיונות כאלו ובהם חלק מאתנו אפילו חשו תזוזה במעמקי נפשם; מעין זיכרון גוף לא מודע לכך שיכול להיות אחרת. הפעם התזוזה היתה כל כך גדולה עד שהיא בלבלה את המחוג הפנימי שלנו, את משתיק הקול, והצליל שלנו נשמע. עכשיו, בכל הארץ, מהדהדת זעקת השבר שלנו כמו קולה של חיה פצועה.

לפני שש עשרה שנים ידענו להציע לעולם רק דמעות. חשנו תחושת אובדן ואפילו לא ידענו על מה בדיוק. נשפכו אז תלי תילים של מילים שהלכנו לאיבוד בתוכן. המילים היחידות שדיברו אלינו אז, היו מילותיה של בת הדור שלנו, נועה בן ארצי (היום רוטמן), שלא סיכמה, לא הגדירה ולא פירשה עבורנו את משמעות העצב. היא רק הייתה עצובה וזה היה מספיק. זה היה מדויק. זה היה אמיתי.

עכשיו יש לנו צעקה. רק צעקה. עדיין לא מילה, אבל היא גדולה ואמיתית. גם הפעם אנו יודעים לזהות רק מה אנו חשים, אבל לא יודעים להצביע בדיוק על הדבר שיעלים את הכאב. אנו יודעים ששוב ינסו לנצל את צעקתנו ולמלא אותה במילים ריקות. אנו יודעים שמתוך מנהיגי השטח שלנו יתרוממו כמה, אבל רוב הסיכויים שנוכחותם הפוליטית תתמסמס תוך זמן קצר במרחב הציבורי. אנו גם יודעים שעוד רגע הציניקנים ירימו מחדש את ראשם ויבדקו את השורה התחתונה והם, הרואים בהעדר המילה שלנו חולשה, יסכמו את הכל כהחמצה.

פעם נבהלנו ונפגענו מהתגובה הזו לרגשותינו הכנים. חשבנו גם שחוסר היכולת שלנו לתרגם רגש להישגים פוליטיים מיידים מעידה באמת על כישלון.

אבל אנחנו כבר לא ילדים והשתיקה לימדה אותנו רבות. אז אנחנו ממשיכים לצעוד פה וצועקים. אנחנו יודעים שהצעקה, גם אם התחילה מאתנו, אינה רק שלנו בדיוק כשם שהדמעות שבכינו אז, לא היו נחלתנו הבלעדית.

עוד מעט אפילו נעמיד פנים שאנו מקבלים את הצורך בחזרה לשגרה. הרי גם אנחנו יודעים שאין שינוי שהממשלה על מוסדותיה תעשה אשר יספק ירצה וירגיע אותנו, כי הצעקה היא נגד משהו עמוק מזה – היא נגד השיטה, המבנה, היסודות.

אבל ההסכמה, החזרה לשגרה, יהיו רק על פני השטח. מתחת לו נמשיך לבעבע, כמו שעשינו עד עכשיו. הפעם זה יהיה יותר קל כי הזמן לימד אותנו סבלנות והחוויה המרגשת והיפה הזו בקיץ הזה, הוכיחה לנו אחת ולתמיד שיש הד לקולנו.

פעם בכינו עצב גדול ועמוק עד שהתרוקנו ויבשו דמעותינו. עכשיו אנו צועקים את הכאב המפלח את גופינו ונשמתנו, עד שיוקל לנו.

אז, כשיוסר המשא, נמשיך בדרכנו קלים יותר ומעודדים יותר גם אם יגידו שנכשלנו. היום אנו כבר יודעים שאנחנו לא באמת מבולבלים; אלא פשוט ממציאים משהו חדש. המצפן הפנימי שלנו, של הדור "המבולבל", ימשיך לקחת אותנו לתוך השינוי ומעבר לו. הוא ייקח אותנו אל מעבר ליחסי הכוחות המוכרים, מעבר למבנה הקיים, מעבר לטורי המספרים ומעבר לשפה הרווחת בשיח. הוא ייקח אותנו אל עבר עולם חדש, אל עבר המילה שלנו, אל עבר בראשית, אל עבר הבית.